מתי ואיך ללמד את ה-א"ב?

ההחלטה מהו הזמן הנכון לחשוף את ילדינו לאותיות הא"ב משתנה מהורה להורה, והינה אישית מאוד. הורה אחד יעדיף להתחיל מוקדם ככל האפשר; הורה אחר ירצה להמתין עד שהילד עצמו יגלה עניין.

היום ברצוני לחלוק עמכם את הפעילויות השונות שבהן התנסיתי סביב החשיפה לאותיות עם בתי, בעת שהיתה בת שנתיים וחצי. את השפעתן אני רואה כבר כיום.

אתחיל ואומר שראיתי שהילדה עצמה סקרנית לגבי האותיות בזמן שהיינו מקריאים לה ספרי ילדים. חוויתי מהצד את ההנאה שלה מצלילי השפה, כשהיתה מגלגלת על הלשון מילים שאהבה. ובזמן הקריאה המשותפת, מדי פעם הפניתי את תשומת לבה לאותיות – הסימנים שחוזרים על עצמם.

בעברי, בזמן לימודי התואר, קראתי מאמרים שבהם עודדו הורים לחשוף את הילדים לקריאה מגיל צעיר ממש, ונאמר שישנו חלון הזדמנויות בו המוח קולט שפה בטבעיות – בין גיל שנתיים לשש.

בנוסף, תחושת הבטן שהובילה אותי להעמיק בנושא, היתה המחשבה שאותיות הן ייצוג גרפי שנקבע מראש עבור צליל ותנועה. כמו שמלמדים ילדים איך מציירים בית ואיך מציירים שמש, אפשר ללמד אותם איך נשמעת ונראית האות א, ב, וכן הלאה.

הדבר הראשון שעשיתי היה לקנות קוביות משחק עם אותיות הא"ב. רציתי שהאותיות יהיו כל הזמן ברקע הויזואלי של הילדה, נגישות למשחק, במקומות בהם היא נמצאת לרוב (אצלנו בבית, במרחב המשותף של הסלון בעיקר).

באופן טבעי לגמרי, כשהיינו משחקות בקוביות, הייתי אומרת בקול: בית. בה בה בה. גימל. גה גה גה. כלומר, רציתי שלאט לאט היא תקשר בין צורה לצליל. אם שיחקנו עם כרטיסיות של חיות, עדיין תמיד ליוויתי את המשחק במלל שמניח את האותיות ברקע: גמל. גימל. גה גה גה. חתול. חית. ח ח ח.

הדבר הנוסף היה להתחיל להמציא חרוזים על כל אות (מה שהוליד בסופו של דבר את הספר). החרוז הראשון היה: "ל' שולחת יד מעלה מעלה, מנופפת שלום לשמיים בלילה." נהגתי למתוח את היד גבוה גבוה (דמיון ויזואלי לאות), ולהדגיש את צלילי הל' במשפט. חרוז נוסף שמתייחס לצורה של האות: "ס' נראית כמו ספרה, אולי אפס. סיפור נספר לסוסים עם הכרס."

היו חרוזים שהמצאתי סביב שמות ספרי ילדים שהיו כבר אצלנו בבית, לדוגמא: "מ' היא מרים, מפליגה אל הים." או "קוף היא הקוף שקורא רק לאימא."

שמתי לב שהבת שלי חורזת עם הזמן יחד איתי, וההרגשה שלי התחזקה שאנחנו בכיוון הנכון.

חשוב לציין שבשום שלב הדגש לא היה על כתיבה! עד היום (בת 4) הבת שלי אוהבת להעמיד פנים שהיא כותבת. לפעמים זה מזכיר את האות האמיתית, לפעמים פחות – אבל להערכתי מדובר במיומנויות של אחיזה בעפרון ומוטוריקה עדינה, שיתפתחו רק בהמשך.

משלב מסוים הקפדתי להפנות את תשומת לבה לשלטי רחוב, שמות של חנויות, ולנסות יחד להבין ממה כל שם בנוי. התמקדתי בשמות מהעולם הקרוב לה: השם שלה, השם של אחיה, שם הרחוב שלנו וכו', וכל הזמן הקפדתי להגיד את שם האות והצליל שהיא מייצרת.

בהמשך הדרך כבר יצרתי משחקים להדפסה (פרינטבלס), שאותם אפשר היה להדביק לחפצים בבית, או אפילו לגזור אותיות בודדות וליצור מהן מילה – וכל עוד הדגש נשאר משחקי, חוויתי, הרגשתי שהבת שלי נהנית, לומדת ומרחיבה את הידע.

באתר שלנו ישנו פרינטבל לדוגמא, שיוכל לסייע לכם להתחיל את החשיפה המהנה לאותיות עם הילדים.

אני מזמינה אתכם להכיר את העולם המופלא של פיות האותיות, והספר שנולד בעקבות כל הפעילויות שתיארתי!

(פוסט אורח שלי בקבוצה "אסיפת הורים" של ליהי רז דואני.)