לפטופ משלך

כשהייתי סטודנטית, מתישהו במהלך התואר הראשון, קניתי את הלפטופ הראשון שלי. עד אז היה לי מחשב שולחני, שנגרר בין דירות שכורות. אבא שלי (כרגיל בעניינים הטכניים) עזר לי. הוא היה גדול וכבד, אבל הוא היה שלי. עולם שלם של עבודות לאוניברסיטה שהכנתי במהלך לילות לבנים אינטנסיביים, יום לפני מועד ההגשה;

תמיד עבדתי במקומות עבודה מסודרים. תמיד ישבתי בפגישות ארוכות (ארוכות!) מול סוכני ביטוח. תמיד האמנתי (רציתי להאמין) שזה לא כזה נורא שאני לא ממש מבינה על מה הם מדברים. והשתדלתי, באמת השתדלתי. או כך אמרתי לעצמי. אפילו נרשמתי לשיעור של אלון אלפרוביץ במסלול של הפרילנסרים, הראשון שהיה אי פעם בג'ולט.

עם כתב יד ראשוני לספר ילדים קטן וחמוד, ואיורים של המאיירת ג'ני מייליכוב החלטתי לפנות להוצאות לאור. הכנתי מצגת והתחלתי לשלוח מיילים לכל הוצאה לאור שהצלחתי לאתר אונליין, גדולה כקטנה, חוץ ממתי המעט שעדיין מתעקשות על הגשת כתב יד מודפס בדואר. שלחתי גם להוצאות שלא חשבתי בכלל שמוציאות ספרי ילדים, או לא היה ברור לי האם הן עוד קיימות. שלחתי וחיכיתי.

ההחלטה מהו הזמן הנכון לחשוף את ילדינו לאותיות הא"ב משתנה מהורה להורה, והינה אישית מאוד. הורה אחד יעדיף להתחיל מוקדם ככל האפשר; הורה אחר ירצה להמתין עד שהילד עצמו יגלה עניין.
היום ברצוני לחלוק עמכם את הפעילויות השונות שבהן התנסיתי סביב החשיפה לאותיות עם בתי, בעת שהיתה בת שנתיים וחצי. את השפעתן אני רואה כבר כיום.