הסיפור על איך הכל התחיל...
אני עדי, פיית האותיות. כשהייתי בהיריון עם הבת הגדולה שלי, חיפשתי תמונות לחדר הילדים שהכנו לה. נתקלתי באינטרנט באיורים של ג'ני מייליכוב, הוקסמתי, ורצתי (עד כמה שאפשר לרוץ בהיריון) להראות לבעלי. שנינו הסכמנו שלא ראינו עדיין איורים כל כך עדינים ומיוחדים כאלה, כמו מסיפור אגדה או חלום. החלטנו שאנחנו רוצים לראות עוד וכך יצא שביום שישי יפה, נסענו לדירה שלה בתל אביב, וישבנו לבחור איורים.
נקפוץ שנתיים וחצי קדימה. הבת שלי כבר גדולה (הכול יחסי) והבן הקטן שלי בדיוק נולד. הייתי איתם הרבה בבית בחופשת הלידה. החלטתי שאני רוצה ללמד את הבת שלי את הא"ב, והמצאתי חרוזים קטנים על כל אות. רובם היו קשורים לספרי ילדים שהיו לנו בבית – "מרים והים", "לקוף יש בעיה", ועוד. החרוזים הצטרפו להם יחד, כשחשבתי שאולי נמציא סיפור מסגרת על פיות האותיות שיוצאות לחופשה, ולכן גמדי המלים צריכים לעזור לילדים עם הא"ב.
פתאום היה לי סיפור ביד, עם חרוזים שהבת שלי כבר מדקלמת בעל פה. החלטתי ליצור קשר עם ג'ני, ולהציע לה לאייר את הספר. היא זכרה אותנו, יש!
שוב נקפוץ קדימה, אחרי כמה פגישות עם הוצאות ספרים, קיבלתי רוח גבית מאוד חזקה מהמו"לית שירה חפר מהוצאת "לוקוס". היא פתחה לי פתח לכל עולם ההוצאה לאור, הפלוסים והמינוסים של להוציא ספר בפורמט המוכר של הוצאה גדולה, לעומת היתרונות והקשיים שיש להוצאה עצמאית. בזכותה החלטנו להוציא את הספר לבד – כפרוייקט זוגי. אפילו ההורים לא ידעו עד שלב די מאוחר. היה לי דד ליין – חופשת הלידה מסתיימת, ואני תכף אמורה לחזור לעבודה הרגילה שלי בעולם הגיוס (שאני מאוד אוהבת).
ג'ני ואני נפגשנו (עכשיו עם תינוק מתוק קטן משלה). זרמנו מאוד לגבי הכיוונים של הספר, וקיבלנו הרבה החלטות עקרוניות לגבי הפורמט והעיצוב. קבענו שבפעם בשבוע היא תשלח אלי איור, ולאט-לאט האיורים הצטרפו לספר.
בינתיים חזרתי לעבודה. דרך בלוגרית שאני אוהבת הגעתי אל נסטיה פייביש – מעצבת גרפית מדהימה, שהיא הצלע השלישית ביצירה של הספר. היו לשלושתנו הרבה מיילים והרבה שיחות ליליות, והצעות מחיר מבתי דפוס, ועלייה של אתר לאוויר, ועמוד פייסבוק ו… הנה אנחנו היום!
רציתי להיות דיסני
עם כתב יד ראשוני לספר ילדים קטן וחמוד, ואיורים של המאיירת ג'ני מייליכוב החלטתי לפנות להוצאות לאור. הכנתי מצגת והתחלתי לשלוח מיילים לכל הוצאה לאור שהצלחתי לאתר אונליין, גדולה כקטנה, חוץ ממתי המעט שעדיין מתעקשות על הגשת כתב יד מודפס בדואר. שלחתי גם להוצאות שלא חשבתי בכלל שמוציאות ספרי ילדים, או לא היה ברור לי האם הן עוד קיימות. שלחתי וחיכיתי.
התחלתי לקבל פידבקים, רובם גנריים, "לא מתאים לתוכניות ההוצאה בשלב הנוכחי, מאחלים לך בהצלחה בהמשך", לא כיף גדול. אבל פתאום – מייל מפרגן מעורך בהוצאה מוכרת שאהב את הספר, ועוד ציין מה בדיוק אהב בו! וקצת אחריו – טלפון משמח והזמנה לפגישה עם עורכת של הוצאה נוספת.
כשהספר רק נכתב ונשלח להוצאות, הייתי בתחילת הדרך לגבי הבנה מהותית שקיימת בי היום – ששוק הספרים הוא עסק ככל עסק, וחייבים להיכנס אליו עם ראייה מפוכחת כלכלית; ששיקולים אומנותיים מושפעים לעתים מסוגיות של נדל"ן (חנות פיזית או דיגיטלית); כמה מתסכלת יכולה להיות עבור יוצר התחושה שהספר שלו הודפס – אבל כמו שחקן בעונש, יושב על הספסל ולא רואה קהל; שצריך להתייחס לספר כמו מוצר, לחשוב על קהל יעד, לבנות לו תוכנית עסקית; שמילת המפתח היא ח-ש-י-פ-ה.
באותה תקופה לא הייתי ממש פעילה ברשתות חברתיות. אפילו פייסבוק פעיל עוד לא היה לי! והמושגים של העולם הזה שרציתי להיכנס אליו לא היו מוכרים לי.
WWDD = WHAT WOULD DISNEY DO
מה שכן היה, זה חזון. כבר אז חשבתי לעצמי שאם יום אחד "פיות האותיות" ייצאו כספר, הייתי שמחה שזכויות היוצרים לאיורים הקסומים של ג'ני יהיו שלי. שילוב של תמימות ותעוזה משעשעת לפרקים, גרמו לי לחשוב שאני רוצה להיות כמו דיסני. הרגשתי שהפיות יכולות – לא יכולות, צריכות! – להיות מותג בינלאומי, עם קו עיצובי מזוהה, ועולם תוכן שלם של מרצ'נדייז (מוצרים נלווים).
אם אפשר ללבוש את זה, לשתות מזה או לתלות את זה על הקיר, אני רוצה להיות שם.
הספר בעברית יצא לאוויר העולם בסוף יולי 2017 ונכון להיום הספר בלבד (כולל הגרסה באנגלית) נמכר בכמה מאות עותקים. ולא דיברנו עוד על המוצרים הנלווים ללימוד הא"ב, המרצ'נדייז שאני כל כך אוהבת, ובהם דפי צביעה, פלייסמטים, פאזלים, מחברות, מדבקות, כריות, תיקים, בגדים ועוד.
עדיין לא רב מכר, אבל במונחים של מותג פרטי, עצמאי, בן קצת יותר מחצי שנה, שהתחיל מספר ילדים והתרחב לתחום עיצוב הבית ומתנות הלידה – לא רע בכלל. חשוב לציין שאת ההשקעה הראשונית ייקח עוד זמן להחזיר, אך אני מסתכלת על המותג בראייה רחבה יותר של שנים קדימה.
